אימון גופני לסוגיו חשוב ביותר להתפתחות הרגשית, הנפשית והפיזית של ילדים ושל בני נוער. עם זאת, קיימת התרחקות מאימון 'ספונטני' וחבל. קומו מהספה! הורים, עודדו אותם.
דור המסכים שונא לקום מכסא הגיימינג או מהספה הנוחה, להתלבש בהתאם ולהנות מאחד הדברים המתגמלים ביותר שיש לנו בחיים האלה – אימון גופני. המגוון הוא עצום ולאחר שמתגברים על דקות ראשונות של עצלות – ההנאה היא עצומה. בכל גיל.
למה בכלל כדאי?
כן, כן, ידעתי שתשאלו. בינינו, אתם יודעים את התשובה, אבל אשמח לפרט לכם.
פעילות ספורטיבית של ילדים משפרת להם את המצב הבריאותי הכללי, מעלה את צפיפות העצם, מפחיתה סיכון להשמנת יתר, סוכרת, התנהגות מסוכנת, דיכאון ואפילו הוכחה כמפחיתה את הסיכון להיכנס להריון בגיל צעיר. הספורט מעלה את הערכה העצמית של ילדים ומשפר את מעמדם החברתי.
אולם, אם בעבר, ילדים צעירים עסקו בספורט באופן ״ספונטני״, כלומר שיחקו ״בשכונה״ והלכו למספר חוגים שונים, הפעילות הספונטנית היום בירידה, כנראה בגלל ׳המסכים׳ ואת מקומה תופסת, בחלק מהילדים, פעילות ספורט "מקצועית" אפילו בגיל צעיר מאוד.
ממה להימנע?
אם כן, את החוגים למיניהם מחליפה פעילות כמעט ״מקצוענית״ בגיל מאוד צעיר שנדחפת מהצורך להיות אלוף, מפורסם, עשיר…
אלא שהפעילות המקצוענית כוללת עומס אימונים רב, לעיתים רב מדי וגרוע מזה, התמקדות בספורט אחד ללא גיוון. הטרנד הזה מוביל לעליה בפציעות של שימוש יתר, פציעות הקשורות להפרעה ביציבה (יכולת השליטה הנוירומסקולרית / שריר-עצב) כמו קרע צולבת קדמית והרשימה עוד ארוכה.
מה חשוב ומה חשוב יותר?
הסיכון לפציעת ספורט בילדים כולל בעיקר: פציעות של שימוש יתר (over use), חבלות גפיים טראומטיות ואפילו חבלות ראש (מדובר בעיקר בפוטבול האמריקאי אבל גם בכדורגל!!!), אך הוא לאין ערוך קטן יותר ומסוכן פחות מהסיכון התחלואתי של ילדים שלא עוסקים בספורט בכלל.
במחקר שביצעתי בניו יורק התברר כי פעילות חוזרת לאורך שנים בנוער וילדים גורמת לשינויים במבנה האנטומי ועלולה להוביל לעליה בכמות הפציעות.
בעיה נוספת הקשורה לפעילות אינטנסיבית וספציפית בגיל צעיר היא שהילד שחווה עומס גופני ונפשי מגיל צעיר ״נשרף״ מוקדם, פורש ולא ממצה את הפוטנציאל הטמון בו.
עבודות שהתפרסמו בשנים האחרונות מוכיחות כי התחלה ״מקצוענית״ מוקדמת, במרבית מקצועות הספורט (למעט מקצועות כמו התעמלות מכשירים והחלקה על הקרח שם השיא מגיע בגיל צעיר) אינה קשורה להצלחתו של הילד להפוך לספורטאי מקצועי בבגרותו.
מה ההמלצה הנכונה?
העוסקים ברפואת ספורט ממליצים שעד תחילת ההתבגרות (סביב 12 שנים) יש לעסוק במספר סוגי ספורט ולא להתמקד באחד.
על הילד לפתח את היכולות הבסיסיות של ריצה, קפיצה, דילוג וגמישות. המטרה בעיקר לשפר את היכולת הנוירומסקולרית שלו (עבודה לא מודעת של מח-שריר) לפני שהוא מתמקד בפעילות ספציפית ומונוטונית.
חשוב לזכור כי ילד אינו מבוגר ״קטן״ ויש להתייחס אליו בנפרד ולא להקיש לגביו מההמלצות למבוגרים.
במידה ואכן מופיע כאב או פציעה בילד, יש להתייעץ עם רופא ילדים, אורתופד ילדים או אורתופד המומחה ברפואת ספורט, לאבחן ולטפל במידה שצריך, מוקדם ובזמן.
המאמר מכוון לבנים ולבנות כאחד.
לאחר פציעה בקרב ילדים אין מה לחכות. ד"ר טיין כאן כדי לעזור.